X
Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages

שירים וסיפורים – ספר הקורונה

אנחנו מזמינים אתכם להצצה על שירים וסיפורים נבחרים שנאספו בפרויקט "ספר הקורונה 2020"

 עולם בהשהיה/ אריק וידר

הפייסבוק מלא בהזמנות

להפגנות וירטואליות

או יציאה לעלות ירושליימה

בשיירות

בטלפון מיליון  מסרונים

הצעות להלוואות

או מזון המגיע בשליחויות

ואיך אפשר בלי מסכות

חוץ מהתפשטות המגפה

כל השאר קורה לאט

העולם משהה את עצמו

מאבד את עצמו 

לדעת

אז אני יוצא לסיבוב

כשעוד היה מותר

לנקות את הראש

להתחבר לעצמי

ומולי הולכים זוגות זוגות

מחפשים את התיבה

שתציל 

מהמגפה.

 בֹּקֶר שַׁבָּת

בָּרַדְיוֹ רִיקִי גַּל שָׂרָה " הֱיִי שְׁקֵטָה עַכְשָׁו הַכֹּל בְּסֵדֶר"

וּלְתֻמֵּי חוֹשֶׁבֶת שֶׁבְּעֶצֶם כְּלוּם לֹא בְּסֵדֶר וְכַמָּה יְכוֹלָה אֲנִי לִשְׁקֹט וְלִשְׁתֹּק

וְגַם אִם אֶצְעַק אַף אֶחָד לֹא יִשְׁמַע

וְלָכֵן אֲנִי שְׁקֵטָה לַמְרוֹת שֶׁכְּלוּם לֹא בְּסֵדֶר

וַאֲנִי תּוֹהָה הַכֵּיצַד לֹא שׁוֹמְעִים אֶת הָרַעַשׁ בְּתוֹכִי

מִלְּבַד אוּלַי הַדַּף הַלָּבָן שְׁאַט אַט מְאַבֵּד מִלָּבְנוֹ

וְהַמִּלִּים יוֹצְאוֹת צוֹעֲקוֹת וּבִלְתִּי בְּרוּרוֹת

מִלִּים שֶׁל סֶגֶר מְבַקְּשׁוֹת חֹפֶשׁ וַאֲנִי מְקִיאָה אוֹת אוֹת כְּאִלּוּ קָפָא בְּתוֹכִי שֵׁד מִתְפָּרֵץ הַמְּחַלֵּק אוֹתִיּוֹת לְכָל דִּכְפִין

הֱיִי שְׁקֵטָה עַכְשָׁו אֶת בְּסֶגֶר

וַאֲנִי שׁוּב תּוֹהָה לִכְשֶׁיִּפְתַּח הַסֶּגֶר הַאִם אֶהְיֶה בְּסֵדֶר וְאָרוּץ אֶל הַחֹפֶשׁ אוֹ שֶׁאֶשָּׁאֵר מְכֻנֶּסֶת בְּתוֹכִי עֵקֶב אָבְדַן קֶשֶׁר.

דְּבָרִים שֶׁקּוֹרִים עַכְשָׁו / מירב טלאור

כָּל בָּתֵּי הַקָּפֶה עַכְשָׁו סְגוּרִים

כָּל הַפַּארְקִים גְּדוּרִים

בְּכָל בָּתֵּי הַקּוֹלְנוֹעַ כַּרְטִיסִים לֹא נִמְכָּרִים

כָּל הָאוּלָמוֹת לֹא נִשְׂכָּרִים

בְּכָל הַמּוֹעֲדוֹנִים לֹא מִשְׁתַּכְּרִים

כָּל בָּתֵּי הַמָּלוֹן לֹא מְבַקְּשִׁים לְפַנּוֹת חֲדָרִים

בְּכָל הַכִּכָּרוֹת נְעָרִים לֹא מִתְגָּרִים

בְּכָל הַשְּׁוָקִים לֹא מְתַגְּרִים

בְּכָל הַמִּגְרָשִׁים לֹא מַבְקִיעִים שְׁעָרִים

לָאִצְטַדְיוֹנִים אֲנָשִׁים לֹא נוֹהֲרִים

כָּל הַזַּמָּרִים עַכְשָׁו לֹא מְחֻזָּרִים

בְּכָל הַתֵּאַטְרָאוֹת לֹא מִתְאַפְּרִים

בְּכָל הַמִּסְפָּרוֹת לֹא מְסַפְּרִים

אֵצֶל הַקּוֹסְמֵטִיקָאִיּוֹת שְׂפָמִים לֹא מוּסָרִים

כָּל בָּתֵּי הָאָפְנָה מַעֲלִים קוּרִים

כָּל בָּתֵּי הַמִּשְׁפָּט עֲצוּרִים

כָּל בָּתֵּי הַתְּפִלָּה אֲסוּרִים

בְּכָל בָּתֵּי הַסֵּפֶר תַּרְגִּילִים לֹא פְּתוּרִים

לְכָל כְּלֵי הָרֶכֶב נִגְמְרוּ הַמַּצְבֵּרִים

בַּיְּעָרוֹת אוֹפַנּוֹעִים לֹא מְטַרְטְרִים

כָּל הַדַּיָּלוֹת לֹא מַסְבִּירוֹת אֵיךְ נֶחְגָּרִים

כָּל הָעָם בַּחֲדָרִים

כָּל הַמִּצְרָכִים אֲגוּרִים

וְהַצְּבָאוֹת מְחַלְּקִים שִׁמּוּרִים.

צְבָאִים יָצְאוּ לִבְדֹּק בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים

בַּלַּיְלָה תַּנִּים יִלְּלוּ בְּמֶרְכְּזֵי הֶעָרִים

וּבְחֵיפָה לְאוֹר יוֹם טוֹפְפָה מַעֲדַנּוֹת חֲזִירָה עִם גּוּרִים.

עד עכשיו, ועכשיו/ יעל בינשטוק

עד עכשיו

העולם היה כמרקחה

להשיג

ולקנות

לעבוד

עוד ועוד

ללכת

ולנסוע

ולטוס

ועוד להגיע

ולנגוע…

ועכשיו-

שקט

התכנסות

יחד פנימה

(או לבד)

כל משפחה

לעצמה

בונה

מבררת

מנסה

לומדת

שואלת

מתייעלת…

פתאום מתגלה

כוחה הגדול

של משפחתיות טובה

לעזור ולפעול

הורים מכירים

אט אט

לעומק

את ילדיהם,

ילדים

מבינים

אט אט

מחשבות

הוריהם

וחבל

וכמה מצער

שהשיעור הזה לעולם

בא עם הרבה

כאב ואבדון

ומלווה

ממש

באסון

לאלוקים

הפתרון.

שתיקה/ יאיר שפיגל

אין עם מי לדבר

על הרגשות שומר

מפחד שהמשפט יהפוך לבית משפט

לא מביע רגשות

המלים הופכות קללות

כל אחד אומר שאין מה לעשות

אומרים: "כולנו באותה סירה, גם בטוב וגם ברע"

"תנשום עמוק עם מסיכה ותירגע."

"כולנו באותה סירה, בהצלחה ובצרה"

"יהיה עוד טוב, זה לא כל כך נורא"

אני הולך על חבל דק

מרגיש כמו כלי בתוך משחק

כמו מכונה שעובדת על אוטומט

מאבד את השפיות

כל דבר נכון נראה טעות

שכועסים על כל דבר פעוט

אומרים…

אז כותב מלים,  מוחק, כותב

הראש כבר ממחשבות כואב

גם הבית הוא לא בית כבר

הגוף כבר לא מגיב ,הלב נשבר..

אומרים…

קטעים וסיפורים נבחרים

נורמלי- נעמה מוזס

ועוד אמרו עליי- שאני לא נורמלי. ועכשיו כולם מקרצפים ת'ידיים. נו, נראה על מי תגידו בפעם הבאה משוגע. כי אחרי שכל זה יחלוף, בתקווה שרובנו עוד נהיה כאן, תבינו איך הרגל משתרש מתחת לעור. לשטוף ידיים שוב ושוב, ועוד פעם אחת ליתר ביטחון. ועוד פעם.                                                                   וגם כשיגידו שכבר מותר- החיבוק שלכם יהיה קצר וזהיר, וכל משטח תמים יראה לכם חשוד, וכל לכלוך- מצע פורה למחלות, וכל שיעול תמים..  וגם אם נורא תירצו- תרגישו שקשה לכם להפסיק את הדחף הזה והספק שמנקר כל הזמן בראש ומתורגם לפעולת ניקיון. נו, אז עכשיו אתם קצת מבינים? כי אני מתנהל כך שנים. וכשסוף סוף חשבתי שהטיפול באו סי די עוזר ואפשר לרווח לפעם בשבועיים, והמטפלת הציעה להעלות את דרגת החשיפות, אז הגיעה הקורונה הזו וטרפה הכול. וכמו משחק של קוביות דומינו הנוחתות זו אחר זו אני חוזר לנקודת ההתחלה.

אבל לפחות עכשיו אני נורמלי.

סיפורו של עצמאי
צו הוצאה לפועל מחכה לי בפתח החנות , הבן שלי מסתכל עליי ואני דוחף את זה עומק לכיס ״מה זה אבא?״, ״סתם זמנים של הפסקת חשמל״.

בוא נתחיל לעבוד יאללה היום יגיעו לקוחות – אנחנו מתחילים להכין כדורים, הפעם אני לא שם בהם מלח, הפעם אני נותן לדמעות שלי לרדת על כל כדור, שהכדורים ירגישו שהם חייבים להימכר היום. מאז הקורונה המסריחה של הסינים לא היו פה יותר משני אנשים ביום. בשביל זה אני פותח בשביל שני אנשים?!?

פעם בשעה הזו שעה 12 אנשים היו צועקים לי ״אבי יאללה חמם תשמן למה אני רעב״ פעם היה לי חיוך גדול – פעם העצמאים, הכדורי פלפל שלי היו המנוע של המשק, היום הם פשוט סתם כדורים שתוקעים לממשלה בגרון כמו פיתה בלי שלוק ענבים.

השעה כבר 16 נכנס בן אדם אחד ואמר לי ״אבי זוכר אותי? עבדתי פה לפני שלושה חודשים , לא היה יום שלא הייתי מגיע אליך, אולי תעשה לי מנה?״ הכנסתי מהר תכדורים לשמן החם לפני שיתחרט.

ראיתי תלקוח אוכל ונהניתי מכל רגע ונזכרתי למה אני פותח בשביל שני אנשים , מתחילת הקורונה הזו אני כל ערב יושב מול הטלוויזיה ומחכה לביבי לבשורה טובה, אף פעימה לא קיבלתי. אין לי חסכונות , אין לי אף אחד חוץ מהמשפחה שלי. אני כל יום יוצא החוצה לבדוק אם המשיח הגיע והקורונה נעלמה. למה הגאולה לא נראתה לי יותר קרובה מעכשיו (אולי כי אני כל כך צריך אותה).

עם ישראל נמצא בצרה – ובשעת צרה צריך לעשות מעשה אולי בגלל זה הוצאה לפועל עובדים כל כך הרבה.

הבן שלי מסתכל עליי במבט. בשעה 18 אמרתי לו בשקט ״מחר אנחנו לא חוזרים, ממחר העסק של הוצאה לפועל. בוא נעשה לנו מנה אחת אחרונה לפני שנקפל פה הכל״. ככה ישבנו אני והבן שלי, שיר של אריק איינשטיין בוקע מהרדיו ״עוף גוזל חתוך את השמיים עוף לאן שבא לך״.

חתונה בתקופת הקורונה/ אלמה חריש

ימים קיצוניים, משמעותיים כנראה היסטריים עוברים עלינו.

החדשות לא מפסיקות , כל יום עלייה במספר המתים , הנדבקים,

ועלייה ברמת ההחמרות.

אמרו שמאז השפעת הספרדית{לפני יותר ממאה שנה} לא היה לנו דבר כזה.

המדינה בהסגר והכל בגלל "גופיף" קטן, "גופיף" שלא רואים.

איך דבר כזה קטן יכול לגרום לכל הטירוף הזה?

אין עבודה, אין עסקים, אין ממשלה, שלא נדבר על זה שאין אנשים ברחובות, אין מכוניות בכביש. כוללם בהסגר בבתים.

זה מרגיש כאילו סוף העולם.

שואלת את עצמי כמו כולם איך העולם ייראה ביום שאחרי הקורונה ומה שהיא מביאה איתה?

אני כותבת את זה בדיוק אחרי שראיתי את מר בנימין נתניהו נואם כראש ממשלה לגבי ההחמרות החדשות שצריך לקדם על מנת להשתלט על כל המצב הזה.

אני חודש לפני החתונה שלי. בתור ילדה תמיד דמיינתי חתונה גדולה ושמחה עם אלפי מוזמנים ושכל תשומת הלב תהיה עלי {בכל זאת מתחתנים פעם אחת בחיים}. אך חודש לפני היום הגדול של חיי קיבלתי כאפה של החיים.

מותר חתונה של עד 10 איש. באותו רגע הרבה מחשבות רצות בראש.

מה לעשות???

"אולי לדחות את החתונה"??- רגע אבל אף אחד לא יודע בכלל מתי הטירוף הזה יגמר.

" אולי באמת להתחתן עד 10 איש"?  אבל הרבה אנשים יעלבו שהם לא הוזמנו.

רגע, וסמכתי על זה שחודש לפני החתונה אני אמצא שמלת כלה שמתיישבת עלי בול.

רק יש בעיה קטנה " המדינה משותקת".

באותם רגעים הרגשתי עצבות ותסכול עם איזושהי תקווה שבאמת יהיה בסדר.

אני מאחלת לנו כעם שנדע להפיק את המיטב בכל מצב, גם בימים הקשוחים שעוברים עלינו.

לעצור הכול לכמה רגעים מהמרוץ הזה שנקרא שיגרה ולהגיד תודה על מה שיש, על העבודה והמשפחה ועל החיים בכלליותם.

קצת לצאת מהשגרה אל עולם טוב יותר.

פוסט טראומתי בעידן הקורונה/ אנונימית

להיות פוסט טראומטי בעידן הקורונה .. להיות נפגעת גילוי עריות בתקופה הזו ….להיות אישה. משהו בתקופה הזאת גורם לי לרצות לצעוק את זה החוצה …משהו בתקופה הזו כנפגעת תקיפה מינית גורם לי להרגיש שקופה יותר ויותר…..
בדרך כלל אני לא רואה חדשות לא נכנסת כמעט לרשתות חברתיות כאלו ואחרות, קצת טיפוס מוזר ואחר שמתנהל בתוך החברה אבל די מחוצה לה …כן זה חלק מהיותי עם פוסט טראומה מורכבת ו-DID . סוג של שמירת מרחק בטוחה, סוג של שריון… בימים אלו אני מוצאת את עצמי משוטטת לי יותר ברחבי הפייס ובמרחבים וירטואליים אחרים.
רואה המון פוסטים של מטפלים , חוקרים מרצים אנשי מקצוע כאלה ואחרים …עמותות שמנסות לגייס כספים לאנשים חלשים בחברה ….אני לא מזלזלת לרגע , אבל הנפש המדממת שלי תוהה היכן הנשים הנחלשות , היכן אותן ילדות שהפכו לנערות שהפכו לנשים שליבן מדמם כל השנה אבל בימי הקורונה האלו בבידוד הזה ..שגם הבית שלך כבר לא פרטי וכולם מכריחים אותך לתת להם להיכנס אלייך למרחב שעד עכשיו הרגיש לך בטוח אבל עכשיו הוא פרוץ …מה אתנו?
כל חוקר טראומה מתחיל יודע להגיד שעכשיו זה "זמן טראומה" …..האם אתם בכלל מבינים מה זה "זמן טראומה" למי שעברה פגיעה מינית ..ולא חשוב כמה שנים עברו וכמה טיפולים עשיתי הטריגר הזה …פתח את כל הפצעים, את התחושות, את הדפוסים של הפרעות האכילה, של הרצון לפגוע, הרצון לחדול ולא להיות ..לילות ללא שינה, פלאשבקים שלא מפסיקים, תחושת בחילה עם רצון להקיא את הכל את קולך …והקול מושתק ….והבידוד, החרדה מסביב, החוסר ביטחון של כולם.
לחיות בעולם מסוכן, מחזיר לטראומה לפגיעה מבית. להתרחק שני מטר מאנשים מעיר את הפחד שאולי מישהו יבוא מאחור ויתקוף אולי מישהו יפגע, ללכת על קצות האצבעות בסיר לחץ שנקרא בית, משפחה כי אולי מישהו יכעס ….מעיר את הזיכרונות עד כמה אם לא עשית משהו כרצונם חטפת. אז גם אם היום אני אחרי תהליך ממושך , נשואה, אמא, סטודנטית, אשת מקצוע, חברה עמיתה ועוד שלל כובעים. הקורונה הזו באה וערבבה לי את הקלפים והשאירה את אלו הישנים מאוד מאוד גלויים וברורים …..את יקרה נפגעת בילדות, אבא שלך פגע בך, אמא שלך לא ראתה אותך, החברה לא ראתה אותך ….והיום ????? היום מישהו רואה אותנו ….כן יש כאלו, אבל כחברה לא!!!!!!
מסתובבת לי בפייס ורואה נשים קורסות תחת העומס שנפל עליהן – אחיות, עו"ס, גננות, מורות, חוקרות, מטפלות, רכזות ועוד ועוד …נשים שביום יום מתפקדות עם הפגיעה ובימים אלו מתפרקות לרסיסים. קוראת בכאב על נפגעות שמחפשות מענה בבריאות הנפש וכל המחלקות הייעודיות נסגרו – ועד שהן קמו בכלל, רואה איך נשים חוזרות לפגוע בעצמן, חוזרות לדבר אובדנות, חוזרות להפרעות האכילה שלהן ונקרעת כי אין בי כוחות לעזור. בקושי יש בי כוחות לצוף ולא לטבוע בעצמי. רואה איך נערות שהיו באמצע טיפול נשלחות הביתה לבית הפוגע שלהן ….ולא מבינות למה? למה גם אחרי שהן שברו שתיקה החברה עדין לא רואה אותן נשים שקופות …
מצאתי את עצמי בימי הקורונה הזו מחפשת דרכים איך לברוח מפגישות הזום כי לכי תסבירי מה מצלמות עושות לך וגם כשאת כבר מסבירה, מרגישה איך אילצו אותך בכוח להיחשף כנפגעת כדי שאולי יבינו מה זה עושה לך ויוותרו לך על השימוש במצלמה. מה שמרגיש כמו להוריד בגדים ולרקוד עירומה על השולחן. איזו אישה או גבר רוצים להרגיש ככה.
וכל האמירות האלה מאנשים שחושבים שבגלל שהם יודעים איך להפעיל את הזום וטכנולוגיה מרגישים פתאום אנשי טיפול שמבינים הכל …רגע תנשמו, ארבעה שבועות קורונה לא עשו אתכם מומחים גדולים …  אחד הדברים שתמיד מטפלים אומרים בטיפול זה: "תשהו שם בכאב תשהו שם באי ודאות כשהזיכרונות מתחילים לצאת, תשהו שם בחוסר אונים, בכאוס כשהחלקים מתחילים לצאת, אנחנו מבינים את המתח שלכם את העצבים אבל תרפו הסכנה כבר מאחוריכם, אין לכם היום מה לפחד אתם בטוחים" …..  אז גם אני רוצה לומר עכשיו לכל אותם מומחים שמרגישים שהם יודעים הכל על הכל …  ובטח לאותם מטפלים, מרצים, חוקרים ….רגע אל תהדפו את מה שאתם מרגישים, תשהו שם באי נוחות הזו תבינו מה המטופלים שלכם, הסטודנטים שלכם, הנבדקים עוברים. תשהו שם לפני שאתם ממהרים לתת עצות ואז ….  תעשו מה שהייתם צריכים לעשות לפני שנים תקשיבו לנו לנפגעות. תיראו אותנו כי ככה אנחנו חיות כל החיים והקורונה, הקורונה רק מעצימה את זה פי עשר או עשרים ….
הכי הייתי רוצה שהמכתב הזה יופץ ברשת ככה מאלמונית אבל שתדעו לכם שהאלמונית הזו היא מאוד מאוד אלמוניות …  ואלמונים שנפגעו, שנרצחה נשמתם ע"י אנשים שפגעו בהם אבל עוד יותר נרצחה נשמתם ע"י חברה עיוורת שלא רואה אותם …  ואם מדברים על מוות מהקורונה אז מהתוצאה של להיות נפגעת פגיעה מינית בילדות ….  מתים הרבה יותר אבל מי סופר ….  זה לא קורונה זה לא מדבק וזה בכלל אצל השכן …  כי כשזה אצלי בבית או בכיתה מי בכלל רואה ….  ובימים אלה ימי זיכרון …  כשהשיח הוא האם לאפשר לאייל גולן לשיר או לא …  ולכולם ברור שהוא ישיר בסוף הייתי רוצה שהשיח יהיה על המחלקות הסגורות לנפגעות, על מדריכים בבריאות הנפש שנטשו, על מטפלים ומטפלות שלא עמדו בעומס של הטיפול ועזבו ….  על תחושת שקיפות של החברה כולה כולל מערכי בריאות הנפש …  אף אחד לא מדבר …  האמת עצוב לי אבל, למי אכפת, אני עוד אלמונית שהבידוד והקורונה הוציאו את כל השדים מהבקבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

twelve + 2 =

דילוג לתוכן